תאורית הגרורות

מבוסס על מאמר מאת קרולין מרקולין (Ph.D). המאמר תורגם ונערך ע"י גדעון כינר

"האופן שבו תאים סרטניים הופכים לגרורתיים נותר עדיין בגדר תעלומה".

אוניברסיטת ייל (2008)

תיאוריית הגרורות היא אחת הדוֹגמות העיקשות ביותר ברפואה המודרנית. על פי התיאוריה, "סרטן גרורתי" מתרחש כאשר תאים סרטניים שמקורם בסרטן ראשוני מתנתקים ממקום הגידול ונודדים בזרם הדם או דרך מערכת הלימפה לאיבר אחר שבו הם גורמים לגידול סרטני שני.

רקע היסטורי בקצרה

במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, גידולים נחשבו "חומר חולה" (מורבידי) אשר, אם לא נוקז בקביעות, יכול להצטבר, להפוך ל"ממאיר", ולגרום למוות אם הוא התפשט לאזורים נוספים בגוף. כשחשבו שהסרטן התפשט מאיבר אחד למשנהו, הוא נקרא "גרורות" [באנגלית – מֶטָסטָזיס. מֶטָה = מֶעֶבֵר, סטזיס = עִמָדוֹן, כלומר משהו שאינו עומד ושיצא משליטה]. טיפולים רפואיים כגון פתיחה וניקוז, ניקוי, יצירת שלפוחיות, הקזת דם והרעלה יושמו כדי לסייע בניקוז החומרים "הקטלניים".

במאה התשע-עשרה מיקרואורגניזמים התווספו לקטלוג של ה"חומרים החולים", ותיאוריית החיידקים של פסטר הפכה לתפיסה הרווחת שתמכה בתיאוריית הגרורות. במאה העשרים נוספו לרשימה תאים סרטניים, סטויים לכאורה וסוררים, והצטרפו אל חיידקים, פטריות ווירוסים כגורמי מחלות.

ברפואה של היום, הן אלופתית והן נטורופתית, עדיין קיימת ההנחה כי תאים סרטניים ומיקרובים פועלים נגד האורגניזם האנושי. עד עצם היום הזה קיימת האמונה, שגוף האדם נמצא במלחמה נגד כוחות רשע המנסים לפגוע בו ולהשמיד אותו (ראו תיאוריית מערכת החיסון). הנחת היסוד הבסיסית ביותר שעליה נשענת התיאוריה הרפואית נותרה מושרשת בימי הביניים רוויי הפחד והאמונות התפלות, תוך התעלמות מהאינטליגנציה היצירתית האופיינית לטבע ולגוף האדם.

תיאוריית הגרורות לאור תגליותיו של ד“ר האמר

הקשר פסייכי-מוח-איבר

תיאוריית הגרורות מתעלמת לחלוטין מהעובדה שכל תא בגוף האדם נשלט מהמוח; במקום זאת, היא מתייחסת לכל תא כאל אורגניזם תבוני שחי העושה כרצונו. מאה שנות מחקר רפואי אישרו כי המוח הוא "מרכז התיאום הביו-חשמלי" (“coordinating bio-electrical center”) המווסת את כל התהליכים הביוכימיים, כולל שינויים "פתולוגיים" באיברים וברקמות. אפילו "מחלות מדבקות" אינן יכולות להחמיר כאשר העצבים לאיבר הפגוע מנותקים (Robert H. Walker: Functional Processes of Disease, 1951), דבר המעיד כי פעילותם של מיקרובים מכוונת אף היא על ידי המוח.

ד"ר האמר גילה את הפסייכי כמרכיב שלישי המקיים יחסי גומלין עם המוח ועם האיבר התואם. באמצעות ניתוח סריקות המוח של מטופליו הוא מצא כי "אירוע הקונפליקט" (DHS) מתרחש לא רק בנפש אלא משפיע בו זמנית גם על האזור במוח שקשור לסוג הקונפליקט המסוים. ברגע שתאי המוח קולטים את הקונפליקט, המידע מועבר מיד לאיבר הקשור לאותו אזור במוח וברגע זה, מופעלת תכנית ביולוגית משמעותית מיוחדת (SBS) כדי לסייע לאורגניזם, הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה הפיזית, במהלך אותו המשבר. לפיכך, כל סרטן או גידול הוא תגובה ביולוגית משמעותית לקונפליקט בעל נסיבות ספציפיות מאוד. על ידי השוואת עשרות אלפי סריקות CT של מוחם של מטופליו עם הרשומות הרפואיות שלהם וההיסטוריה האישית שלהם, ד"ר האמר הצליח לזהות את המיקום המדויק במוח שממנו כל סוג של סרטן נשלט.

מעוגנים היטב במדע האמבריולוגיה, ממצאיו של ד"ר האמר מספקים את הראיות המדעיות לכך שהמִתְאָם המתווך דרך המוח הזה, בין הנפש לגוף, מובנה בכל אורגניזם. הווה אומר כי כל המינים מגיבים ל"קונפליקט פחד-מוות" עם סרטן ריאות, ל"קונפליקט נתח בלתי ניתן לעיכול" עם סרטן המעי הגס, ל"קונפליקט קיום" עם סרטן הכליות, או ל"קונפליקט דאגה בקן" (יונקים ובני אדם) עם סרטן השד.

הסיבה לכך שכל היצורים מגיבים לאותו סוג של קונפליקט עם אותו איבר היא שבין אם הם דגים, זוחלים, יונקים או בני אדם, כל האיברים של כל המינים נובעים מאחת משלושת שכבות הנבט העובריות המתפתחות בתקופה הראשונית של השלב העוברי. ליתר דיוק, הריאות או הלב או העצמות של כל אורגניזם חי נוצרים מאותו סוג של שכבת נבט ולכן מאותו סוג של רקמה. זו הסיבה שברפואה החדשה אנחנו מדברים על קונפליקטים ביולוגיים ולא על קונפליקטים פסיכולוגיים.

תאים סרטניים לא חוצים את סף שכבת הנבט

במהלך מחקרו גילה ד"ר האמר גם כי מרכזי הבקרה המוחיים השונים מסודרים במוח בסדר שיטתי. המיקומים המדויקים של ממסרי המוח מראים שכל הרקמות שמקורן באותה שכבת נבט עוברית נשלטות מאותו אזור במוח.

כל האיברים והרקמות הנובעים מהאנדודרם (ריאות, מעי גס, כבד, לבלב, רחם, ערמונית) נשלטים מגזע המוח; כל הרקמות המזודרמליות (בלוטות השד, השחלות, האשכים, העצמות, השרירים) נשלטות מהמוחון או מהמדולה של קליפת המוח; כל הרקמות האקטודרמליות (עור, סמפונות, גרון, צוואר הרחם, שלפוחית השתן, פי הטבעת) נשלטות מקליפת המוח.

לאור זאת, כל סרטן תמיד מערב אזור מסוים מאוד של המוח השולט על האיבר או הרקמה הקשורים לקונפליקט. תאים סרטניים לא מסוגלים בשום פנים ואופן "לשלוח גרורות" לאיבר או רקמה הנשלטים מממסר מוח אחר, שאינו מושפע מהקונפליקט; תאים סרטניים גם אינם יכולים "להגרר" לסוג רקמה שמקורו בשכבת נבט אחרת. תאים סרטניים קשורים באופן מוחלט לאיבר הספציפי שעבורו המוח הפעיל את התוכנית הביולוגית המיוחדת.

לראשונה ברפואה, החוק הביולוגי השלישי של הרפואה החדשה מציע מערכת אמינה המאפשרת סיווג של כל המחלות לפי סוג הרקמה שלהן. לגבי סרטן, "המערכת האונטוגנטית של הגידולים" מראה כי סרטן (שגשוג של גידול) מתפתח:

בשלב הפעיל באיברים הנשלטים על ידי המוח הישן (גזע המוח והמוחון), שאז לגידול יש חשיבות ביולוגית בהגברת תפקוד האיבר כדי לסייע בפתרון הקונפליקט
בשלב התיקון באיברים הנשלטים על ידי המוח החדש (המדולה של קליפת המוח וקליפת המוח עצמה), והגידול הוא תוצאה של תהליך טבעי של תיקון וחידוש לאחר שהקונפליקט הרלוונטי נפתר.

כך או כך, וזוהי תמצית תגליותיו של ד"ר המר, סרטן הוא תמיד חלק מתהליך ביולוגי בעל משמעות, ולכן אינו יכול עוד להיחשב כ"מחלה", שלא לדבר על "מחלה ממאירה".

ההיגיון של סרטן משני מנקודת המבט של הרפואה החדשה

הרפואה הגרמנית החדשה אינה חולקת על קיומם של סוגי סרטן משניים או על ריבוי סרטנים. כפי שאנו מבינים כעת, סרטנים משניים לא נגרמים על ידי "התפשטות" תאים סרטניים אלא הם תוצאה של קונפליקטים בו-זמניים או נוספים, המערבים את האיבר הקשור ביולוגית לקונפליקטים הרלוונטיים. הדבר תקף בכל מקרה של סרטן, ללא יוצא מן הכלל.

על פי המכון הלאומי לסרטן, סוגי הסרטן "הגרורתיים" הנפוצים ביותר הם אלה ש"התפשטו" לריאות, לכבד, לעצמות, לבלוטות הלימפה או למוח. לאור תגליותיו של ד"ר המר, ברור מדוע זה כך.

סרטן ריאות קשור ביולוגית ל"קונפליקט פחד מוות". כסרטן משני, סרטן הריאות הוא לרוב תוצאה של הלם איבחון או הלם צפי איבחוני הנתפס כגזר דין מוות. בהתחשב בכך שבכל יום אלפי חולי סרטן חווים פחד מוות ממשי כתוצאה מהלם האבחון של סרטן או בעקבות צפי אבחוני שלילי ("יש לך שלושה חודשים לחיות"), אין זה צריך להפתיע שסרטן הריאות הוא, במונחים של הרפואה המודרנית, "הרוצח מס ‘1".

סריקת CT מוח זו מראה את ההשפעה של קונפליקט פחד מוות באזור בגזע המוח ששולט על הריאות. ברגע שהקונפליקט משפיע על המוח, תאי נאדיות הריאה, האחראים על עיבוד חמצן, מתחילים מיד להתרבות, משום שבמונחים ביולוגיים בהלת מוות משמעותה חוסר יכולת לנשום. המטרה הביולוגית של התפשטות התאים – סרטן הריאות – היא להגדיל את קיבולת הריאות, כך שהאדם ימצא בעמדה טובה יותר להתמודד עם פחד המוות.

בהתבסס על הקשר פסייכי-מוח-איבר, עישון לא יכול לגרום לסרטן הריאות, אלא אם עישון הסיגריות נקשר לפחד מוות (סיסמת "העישון הורג"). הרעלים בעשן הסיגריות, לעומת זאת, יכולים להפוך את שלב התיקון לקשה הרבה יותר, במיוחד כאשר תהליך התיקון מתרחש בדרכי הנשימה.

סרטנים מרובים מתרחשים גם כאשר לארוע הקונפליקט יש יותר מהיבט אחד. אם גבר, למשל, מאבד את עבודתו במפתיע, הוא עלול לסבול בו זמנית מ"קונפליקט רעב" ("אני לא יודע איך לפרנס את עצמי") ומ"קונפליקט קיומי" ("מחייתי מונחת על כף המאזניים"). כל קונפליקט משפיע על ממסר המוח הקשור לקונפליקט ובמקרה זה תופעלנה שתי תוכניות ביולוגיות מיוחדות. אם הקונפליקט הוא אינטנסיבי, יתפתחו הן גידול בכבד והן גידול בכליות במהלך השלב הפעיל של הקונפליקט. לאחר שהקונפליקט נפתר (למשל, עם קבלת עבודה חדשה) שני הגידולים יעברו תהליך ריפוי טבעי.

סרטן העצמות קשור, על פי ממצאיו של ד"ר האמר, לקונפליקט ירידת ערך עצמי (יע"ע), שחולי סרטן חווים בדרך כלל בגלל תחושת "חוסר ערך". במהלך השלב הפעיל של הקונפליקט, בעצמ(ות) או במפרק(ים) הקרובים ביותר לאיבר שמרגיש "חסר ערך", "חולה" או "לא מספיק טוב" מתפתח אובדן של רקמת העצם (המכונה "סרטן עצמות אוסטאוליטי"). זה מסביר מדוע לאחר אבחון סרטן הערמונית גברים מפתחים לעיתים קרובות סרטן עצמות באגן או בעמוד השדרה המותני, הסמוכים לערמונית (60% מכלל "הגרורות בעצמות" אצל גברים קשורות לערמונית). באופן דומה, נשים הסובלות מאובדן ערך עצמי בגלל אבחנה של סרטן שד או בגלל כריתת שד משחיתת צורה, מפתחות בדרך כלל סרטן עצמות בצלעות או בעצם החזה (70% מכלל "הגרורות בעצמות" אצל נשים קשורות לסרטן השד). בהתחשב בירידת הערך העצמית הגופנית והמינית שגברים מרגישים לעתים קרובות כשהם מתמודדים עם סרטן הערמונית או נשים כשהן מתמודדות עם אובדן שד, ברור מדוע קונפליקטים המשפיעים על העצמות נפוצים כל כך באזורים אלה. הדבר נכון גם לגבי התפתחות לימפומות, בדרך כלל בבלוטות הלימפה בבית השחי כתוצאה מ"ירידת ערך עצמית הקשורה לשד" או באזור האגן בהקשר לסרטן הערמונית.

בחינת תיאוריות הגרורות אל מול מחקרו של ד“ר האמר

התיאוריה הרפואית הנוכחית היא שתאים גרורתיים הם מאותו סוג כמו אלה שבגידול המקורי, כלומר, אם נוצר סרטן בשד ו"שולח גרורות" לעצמות, מאמינים שהתאים הסרטניים בעצמות הם תאים שמקורם בסרטן השד. עם זאת, בשנת 2006, הצהיר ד"ר וינסנט גיגר (Giguère), חוקר סרטן במרכז הבריאות של אוניברסיטת מקגיל במונטריאול, בדיוק את ההפך: "תאים סרטניים של השד, למשל, עוברים לעתים קרובות לעצמות. זה הישג לא מבוטל מכיוון שהם צריכים תחילה לשנות צורה מתאי שד לתאי עצם", אומר ד"ר גיגר, "הוא ועמיתיו מנסים להבין איך הם עושים את זה. " (גלוב אנד מייל, 28 בנובמבר 2006).

בהתבסס על תגליותיו של ד"ר האמר, אף אחת משתי תיאוריות הגרורות אינה ניתנת לאימות מדעי, שכן שתי התיאוריות מניחות כי מקורו של הסרטן בגוף, שבו תאים בריאים כביכול סוטים – פתאום וללא סיבה – לתאים "ממאירים". תפיסה זו אינה מכירה בכך שסרטן, כמו כל התהליכים הגופניים, נשלטים מהמוח וכי כל סוגי הסרטן מקורם, למעשה, בפסייכי, כחלק בלתי נפרד מהביולוגיה האנושית. לאור הבנה חדשה זו של טבעו ומקורו של הסרטן, סרטן משני לא יכול להיות תוצאה של תאים סרטניים המתפשטים דרך מערכת הדם או הלימפה לאיברים אחרים, משום שבשום פנים ואופן תאים סרטניים אינם מסוגלים לעקוף את המערכת הביולוגית המבוססת היטב הזו. בנוסף, תיאוריות הגרורות הסטנדרטיות (מלבד הסתירות המביכות בהן) מתעלמות לחלוטין מהקשר ההיסטולוגי [רקמתי] של כל סרטן וסרטן לאחת משלוש שכבות הנבט העובריות.

בואו נסתכל, למשל, על סרטן צינורות החלב בשד וסרטן העצמות:

רירית האקטודרם של צינורות החלב, כולל גידולים תוך-צינוריים, נשלטים מקליפת המוח בעוד שהעצמות, שמקורן במזודרם, נשלטות מהמדולה של קליפת המוח.

סרטן שד בצינוריות החלבי קשור ל"קונפליקט פרידה" ומתפתח אך ורק בשלב תיקון, בעוד שסרטן עצמות הוא עדות לשלב פעיל של "קונפליקט ירידת ערך עצמי".

לכן, אם סרטן העצם הוא סרטן משני לאחר סרטן השד, סרטן העצם יכול להיגרם רק על ידי "ירידת ערך עצמית", הנחווית בתקופה שבה סרטן השד כבר בשלב התיקון!

מה שהופך את התפיסה של "סרטן שד המתפשט לעצמות" לחסרת הגיון שבעתיים, זה שמה שמכונה "גרורות אוסטאוקלסטיות" (סרטן ראשוני, כגון סרטן שד או סרטן הערמונית, אשר "התפשט לעצמות") הוא מעצם הגדרתו לא גידול שהולך וגדל אלא לגמרי הפוך, הוא אובדן של תאי רקמת העצם. עדיין לא הוסבר כיצד תאי סרטן השד אמורים ליצור חורים "סרטניים" בעצמות, ללא מעורבות של המוח.

בדיקת “מחקרי הגרורות” (ביופסיה)

"במהלך השנים פותחו השערות רבות המנסות להסביר את חוסר היעילות של התהליך הגרורתי, אך אף אחת מהתיאוריות הללו אינה מסבירה בצורה מספקת את התצפיות הביולוגיות והקליניות הנוכחיות".

חקר סרטן השד, 2008

פתולוגים טוענים כי הם מסוגלים לזהות את מקורו של סרטן משני באמצעות ניתוח של דגימות רקמות (ביופסייה). השיטה הנוכחית היא להשתמש בצביעה ובנוגדנים כדי לזהות חלבונים האופייניים לגידול מסוים. שיטה זו נקראת "הטכניקה האימונו-היסטוכימית". עם זאת, בחינה ביקורתית של שיטה זו חושפת במהרה כי הליך זה אינו מזהה גרורות של תאים סרטניים אלא רק חלבונים המשתחררים מגידול. תגובה באתר החינוכי של אוניברסיטת כליפורניה (UCLA) מודה בסתירה הברורה הזו:

"למרות שהאנליזה יכולה להיות פשוטה, היא לוקה לעתים קרובות ברגישות או בספציפיות נמוכה, ואינה מספקת מדידות פונקציונליות נאותות הנוגעות להתנהגות תאי הגידול".

מנקודת המבט של הרפואה החדשה, שחרור חלבונים מגידול הוא חלק טבעי מתהליך התיקון, במיוחד כאשר הגידול מפורק על ידי חיידקי שחפת (TB) במהלך שלב התיקון, לדוגמה במקרה של סרטן בלוטות החלב בשד. חלבונים משתחררים לזרם הדם כאשר הגוף מפרק את התאים שכעת מיותרים (חלבונים ניתנים לזיהוי בדם כבר בשלב הפעיל של הקונפליקט, ואלה מהווים את סמני הגידול האמיתיים). הטכניקה האימונו-היסטוכימית רק עוקבת אחר חלבונים אלה, ועדיין, אנו מקבלים את הרושם שהם עוקבים אחר תאים סרטניים חיים.

עם זאת, מעולם לא נצפו תאים סרטניים חיים בדם או בנוזל הלימפה של חולה סרטן. זוהו רק נוגדנים, וזו אינה הוכחה לנוכחותם של תאים סרטניים "גרורתיים" ברי קיימא (אותה שיטה של "ראיות נסיבתיות" משמשת בניסיון "להוכיח" את קיומם של וירוסים הגורמים ל"זיהומים ויראליים").

תאים סרטניים מגידול ראשוני מעולם לא נצפו נצמדים באופן טבעי לאיבר או רקמה אחרים ויוצרים גידול חדש. גם כאן, רק "נוגדנים" או "חלבונים" אותרו בסרטן משני.

בניסויים שבהם חוקרים מזריקים מיליוני תאים סרטניים "ממאירים" שהתרבו בגידול פעיל, ישירות לזרם הדם [של חיות], גידולים משניים מתפתחים לעתים רחוקות.

"באמצעות מודל שבו תאי סרטן שד אנושיים גודלו בעכברים מוחלשים חיסונית, מצאנו שרק למיעוט מתאי השד הסרטניים הייתה היכולת ליצור גידולים חדשים."
(המחלקה לרפואה פנימית, המרכז המקיף לסרטן, בית הספר לרפואה של אוניברסיטת מישיגן). מקור: Proceedings of the National Academy of Science of the U.S.A., 2003.

שאלות הגיון בריא שעלינו לשאול:

אם זה נכון שתאים סרטניים עוברים דרך זרם הדם, מדוע תרומות דם לא נבדקות לתאים סרטניים, ומדוע רשויות הבריאות אינן מזהירות את הציבור מפני הסיכונים שיש במגע עם דמו של חולה סרטן?
אם זה נכון שתאים סרטניים נודדים דרך זרם הדם, מדוע סרטן של דפנות כלי הדם או סרטן של הלב אינם הסרטנים השכיחים ביותר, שהרי אלה הרקמות שתהיינה החשופות ביותר לתאים סרטניים הנודדים בדם?
אם זה נכון שתאים סרטניים שולחים גרורות לאיברים אחרים דרך מערכת הלימפה, כיצד ייתכן שמתפתח סרטן "גרורתי" בעצמות (סטטיסטית אחד האתרים השכיחים ביותר של "גידולים גרורתיים"), למרות שנוזלי הלימפה אינם מגיעים לעצמות?
אם זה נכון שגידולים משניים נגרמים על ידי תאים סרטניים הנודדים דרך מערכת הדם או הלימפה, מדוע תאים סרטניים מגידול ראשוני נודדים רק לעתים נדירות לרקמות סמוכות, למשל, מהרחם לצוואר הרחם או מהעצמות לרקמת שריר שכנה?

תיאוריית “הגרורות במוח” אל מול תגליותיו של ד“ר האמר

ד"ר האמר קבע כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20 כי מה שמכונה "גידולי מוח" אינם, כפי שנהוג להניח, גידולים חריגים במוח, אלא תאי גְלִיָה (רקמת חיבור של המוח) המתרבים באופן טבעי במחצית השנייה של שלב הריפוי (PCL-B), בדיוק באזור המוח שעובר אף הוא תהליך תיקון – במקביל לאיבר המחלים. תהליך שיקום זה בממסר המוחי התואם מתרחש במהלך כל שלב תיקון, בין אם מדובר בפריחה בעור, טחורים, הצטננות, זיהום בשלפוחית השתן או סרטן. זוהי אינדיקציה ברורה לכך שהקונפליקט נפתר ושהפסייכי, המוח והאיבר המושפע, מחלימים כולם באותו הזמן.

שאלות נוספות שעלינו לשאול משום כך:

אם זה נכון שסרטנים שולחים גרורות למוח, מדוע תאים סרטניים מורשים לעבור את מחסום הדם–מוח שמתפקד כמסנן חיוני למניעת כניסת חומרים מזיקים למוח?
מדוע לעולם איננו שומעים על תאי "גידול במוח" השולחים גרורות מהמוח אל איבר, נניח, לערמונית, לעצמות או לשד? בהתבסס על הדוקטרינה הרווחת זה יתורגם, למשל, לתאי סרטן המוח הגורמים לסרטן ריאות!!

הרפואה הגרמנית החדשה של ד"ר האמר היא האתגר הגדול ביותר שהממסד הרפואי, כולל מדע הרפואה של ימינו ותעשייה התרופות המונעת על ידי רווח, התמודדו עמו אי פעם. מודעים לאיום זה, רשויות הבריאות, הנתמכות על ידי מערכת המשפט והתקשורת, מנצלות את כוחן כדי להשתיק את תגליותיו הרפואיות של ד"ר האמר וכדי לרדוף, להכפיש ולהפליל את המקור שלהן.