אוזן תיכונה
התפתחות ותפקוד האוזן התיכונה וצינורות השמע: האוזן מורכבת מחלק חיצוני וחלק מרכזי המופרדים על ידי עור התוף (Tympanic membrane). גלי קול הנלכדים מהסביבה החיצונית על ידי האוזן החיצונית הופכים בתחילה לתנודות מכניות בפגעם בעור התוף, תנודות עור התוף מניעות את עצמות השמע (הנקראות: פטיש, סדן ומשוורת) המגבירות את התנודות ומעבירות אותן אל החלון האובָלי שבדופן האוזן הפנימית, שם התנודות מניעות נוזל, המגרה את עצב השמיעה ושיווי המשקל (Vestibulocochlear nerve) להעביר את הדחפים העצביים אל המוח, לצורך פרשנות. צינורות השמע (auditory tubes) מחברים את האוזן התיכונה אל חלל הלוע האפי ובכך עוזרים לשמור את לחץ האוויר דומה בשני צידי עור התוף.
במונחים אבולוציוניים, האוזן התיכונה וצינורות השמע התפתחו מרירית המעיים המקורית. בדומה לתאי המעיים הסופגים ומעכלים את "נתח המזון", התפקוד הביולוגי של האוזן התיכונה ושל צינורות השמע היא "לספוג" ו"לעכל" את "נתח הקול". האוזן התיכונה וצינורות השמע עשויים רקמת אפיתל עמודי של המעי שמקורם בשכבת נבט אנדודרם והם נשלטים מגזע המוח.
שכבת נבט: אנדודרם
רמת המוח: לאוזן התיכונה שני מרכזי בקרה הנמצאים בפינות בסיס גזע המוח ליד חיבורו עם המוחון (cerebellopontine angle), באיזור בו מגיח עצב השמיעה ושיווי המשקל מגזע המוח. האוזן התיכונה הימנית נשלטת מהפינה של גזע המוח בצד ימין והאוזן התיכונה השמאלית נשלטת מצד שמאל.
צינורות השמע נשלטים משני ממסרים סמוכים במרכז השוליים האחוריים של גזע המוח. הממסר הימני שולט בצינור השמע המחבר בין אוזן ימין לחלל הלוע, והממסר השמאלי שולט בצינור השמע המחבר בין הלוע לאוזן שמאל (הערה: בנוסף לשליטה על צינורות הלוע, ממסרים אלו שולטים גם על תת רירית הפה והלוע, בלוטות הדמעות, בלוטת התריס, בלוטות יותרת התריס, בלוטות יותרת המוח, בלוטת האצטרובל ומקלעת הדמים במוח).
בדומה לאיברים אחרים הנשלטים מגזע המוח, גם באוזן התיכונה ובצינורות השמע אין הצלבה בין הממסרים במוח לבין האיברים בגוף.
הקונפליקט הביולוגי הקשור לאוזן התיכונה ולצינורות השמע הוא "קונפליקט נתח" הקשור ל"נתח של קול.
הקונפליקט באוזן התיכונה הימנית ובצינור השמע הימני
בדומה לחצי הימני של הפה והלוע, האוזן התיכונה וצינור השמע באוזן ימין מתייחסים לקונפליקט "נתח נכנס" ול"חוסר היכולת או אי-הצלחה לתפוס נתח של קול" (במקור, נתח של "מזון". הקול הרצוי עשוי להיות קול של אדם מסוים. תינוקות סובלים מהקונפליקט כאשר הם לא יכולים "לתפוס" את קולה המרגיע של האם. ה"נתח" יכול גם להיות שבחים (בבית הספר, בבית, בבית, בעבודה), הכרה, אישור, הצעה, הבטחה, התנצלות, וידוי, או "אני אוהב אותך" – ולמעשה כל דבר שאדם משתוקק ו"מזיל ריר", לשמוע. במונחים ביולוגיים, "נתח של קול" שווה לנתח של מזון (ראו גם נתח ויזואלי הקשור לבלוטות הדמעות). ניתן לחוות קונפליקט שמיעה גם כאשר הודעה חשובה או צליל (צלצול טלפון, טלפון לתינוק, סירנה או אותות אזהרה אקוסטיים אחרים) נשמעו באופן שגרם מצוקה. הקול שאדם משתוקק לשמוע יכול להיות גם "קולה של הדממה".
הקונפליקט באוזן התיכונה השמאלית ובצינור השמע השמאלי
בדומה לחצי השמאלי של הפה והלוע, האוזן התיכונה וצינור השמע באוזן שמאל מתייחסים ל"נתח" שצריך להוציא, כמו בתחושה של "אי היכולת לסלק את נתח הקול" (במקור, "נתח של צואה"). "קול בלתי רצוי" כזה מתייחס לכל "לכלוך שמיעתי" שרוצים "לפנות החוצה", למשל, עלבון ששמענו, תקיפה מילולית, האשמה, תלונה, נזיפה, ביקורת, חדשות מטרידות, שמיעת משהו מרגיז, קולו של בוס מציק, עמית, הורה או בן זוג, או, עבור תינוק, קולו של אדם זר.
התנהלות התב”מ:
שלב פעיל: מרגע קרות הקונפליקט (DHS) ובמהלך כל השלב הפעיל שלו, תאים באוזן התיכונה או בצינור השמע משגשגים. מהירות השגשוג בהתאם לעוצמת הקונפליקט. אם הקונפליקט מתמשך, מתפתח באוזן גידול שטוח (סופג) או גידול קומפקטי (מפריש). אם פעילות קונפליקט נמשכת זמן רב, הצטברות התאים עלולה למלא לחלוטין את האוזן התיכונה או לחסום את צינור השמע. צינורות השמע מעבירים אוויר מהחלק האחורי של האף לתוך האוזן התיכונה כדי להשוות לחצים באוזן. ברגע שצינור השמע נחסם, נוצר תת-לחץ באוזן התיכונה, אשר מותח את עור התוף כלפי פנים, דבר המפריע לשמיעה, מכיוון שעור התוף המתוח לא יכול לרטוט. כתוצאה מכך, נוצרת תחושה של אוזן סתומה.
המטרה הביולוגית של שגשוג התאים, היא לסייע בספיגה (אוזן ימין) או בסילוק (אוזן שמאל) של "נתח הקול" (תאי האפיתל העמודי באוזן התיכונה מקורם ברקמת מעי שבין תכונותיה גם ספיגה והפרשה). לפיכך, במהלך השלב הפעיל של הקונפליקט יכולת השמיעה משתפרת (בטבע, שמיעת משופרת של טורף או סכנות פוטנציאליות אחרות היא חיונית להישרדות).
שלב תיקון: בעקבות פתרון הקונפליקט (CL), פטריות או מיקובקטריה, כגון חיידקי שחפת (TB), מפרקים את התאים העודפים ששיגשגו בשלב הפעיל וכעת אינם נחוצים עוד. תסמיני התיקון הם הפרשות מהאוזניים. כאבי אוזניים קורים עקב הבצקת והנפיחות באתר התיקון, ולעיתים תזוהה גם דלקת באוזן. באותו הזמן יש גם מידה מסוימת של ירידה בשמיעה. האבחון המקובל הוא דלקת אוזן תיכונה או דלקת אוזניים. כאשר התיקון מתרחש בצינור השמע עצמו, ההפרשה המוגלתית הזורמת לאוזן התיכונה מביאה אף היא לזיהוי של "דלקת באוזן התיכונה". אבחון של "קנדידה באוזן" הוא עדות כי גם פטריות מסייעות בתהליך התיקון.
הערה: עצב השמיעה ושיווי המשקל עובר דרך ממסרי האוזן התיכונה בגזע המוח. מסיבה זו, דלקת בחלל האוזן התיכונה תהיה מלווה באובדן תחושת שיווי המשקל (ראו גם נוירומה אקוסטית וורטיגו הקשורים לאוזן הפנימית). מנגד, כאשר התיקון מתרחש בצינורות השמע עצמם, אובדן שיווי המשקל אינו קורה.
אם המיקרובים, הנדרשים לפירוק של הגידול, אינם זמינים עם פתרון הקונפליקט (עקב שימוש יתר באנטיביוטיקה), התאים המיותרים לא יפורקו ויוותרו במקום הגידול. תאים אלו יֶעַטפו במשך הזמן ברקמת חיבור, תופעה המאובחתנת ברפואה הרגילה כ"פוליפ באוזן".
"דלקות אוזניים" כרוניות או חוזרות, מצביעות על כך שקונפליקט השמיעה לא נפתר לחלוטין, והוא מופעל מחדש פעם אחר פעם (תיקון תלוי), דבר שיכול להוביל לניקוב של עור התוף, ולתופעה של מוגלה המתנקזת ללא הרף מהאוזן התיכונה דרך האפרכסת של האוזן החיצונית. מה שיכול להוביל בסופו של דבר לפגיעה ביכולת השמיעה (השוו לליקוי שמיעה הקשור לאוזן הפנימית). לעתים קרובות, המצוקה הכרוכה בקשיי השמיעה מביאה לקונפליקטים נוספים של "לא להיות מסוגל לתפוס נתח קול", המחריפים את המצב. מסיבה זו, לימוד הרפואה החדשה טרם הופעת התסמינים והבנת הקונפליקט הרלוונטי, מהווים רפואה מונעת אמיתית.
קשיי שמיעה מביאים במקרים רבים להתפתחות קונפליקט נוסף, של ירידת ערך עצמי, הפוגע בעצמות השמע הקטנות באוזן התיכונה (פטיש, סדן וארכוף) עם הזמן, ההסתיידות המתמשכת של אחת או יותר מעצמות השמע מביאה לעיוות מבנה העצם, המאובחן כטרשת האוזן (otosclerosis), אשר תורמת לפגיעה בשמיעה
קונפליקט של ירידת ערך עצמי יכול להשפיע גם על עצם המסטואיד, הממוקמת ובולטת מאחורי האוזן, ולהביא לדלקת המסטואיד (mastoiditis). דלקת באוזן התיכונה עם בעיות שמיעה זמניות מלוּוה לעתים קרובות בדלקת של עצם המסטואיד. לתיאוריה המקובלת ברפואה הרגילה, לפיה הדלקת היא תוצאה של "זיהום מתפשט" מהאוזן התיכונה (שכבת נבט אנדודרם) לעצם המסטואיד (שכבת נבט מזודרם חדש) אין כל ביסוס מדעי.
נוירומה אקוסטית: על פי הרפואה הרגילה, נוירומה אקוסטית (acoustic neuroma) היא "גידול במוח" (גלִיומה) על גבי העצב האקוסטי (השוו לנוירומה אופטית). "הגידול" מכונה גם "שוואנומה של עצב שיווי המשקל" (vestibular schwannoma) שכן התאים המשגשגים כוללים, בנוסף לתאי גלִיָה, גם את מה שמכונה "תאי שוואן", שאף הם סוג מסוים של תאי גלִיה. בגלל המעורבות של עצב השמיעה ושיווי המשקל (vestibulocochlear), אחד התסמינים האופיניים לנוירומה אקוסטית, בנוסף לאובדן השמיעה, הוא אובדן תחושת שיווי המשקל (ראו גם ורטיגו הקשור לאוזן הפנימית).
עצב השמיעה ושיווי המשקל יוצא מגזע המוח בדיוק בזווית של המפגש של המוחון עם גזע המוח (הזווית הסרבלו-פונטינית), משם העצב עולה כדי לעצבב את האוזן הפנימית. נוירומות אקוסטיות נמצאות בדיוק בגבול זה, שהוא המקום ממנו האוזן התיכונה הימנית והשמאלית נשלטות.
מסיבה זו בעיות של שיווי משקל (ורטיגו) יכולות להיות גם תוצאה של בצקת בממסרים השכנים, של ענביית העין, בגזע המוח או בממסרי בלוטות החלב שבמוחון. הבצקת לוחצת על ממסרי האוזן התיכונה במקום בו עובר עצב השמיעה ושיווי המשקל האחראי גם לעצבוב תחושת האיזון והתנועה. ניתוח מדוקדק של סריקת CT מוח, יגלה איזה קונפליקט הוא הגורם המדויק לתסמין.
במונחי הרפואה החדשה, מה שמאובחן כנוירומה אקוסטית הוא למעשה רקמת תאי גְלִיָה (רקמת החיבור של המוח, הנקראת גם נוירוגְלִיָה) המשגשגת במהלך החלק השני של שלב הריפוי (PCL-B) על מנת למלא מחדש ולשחזר את האזור בגזע מוח שהושפע על ידי קונפליקט ה-"נתח של קול".
סריקת ה-CT משמאל מראה טבעת (ולמעשה, כדור) של תאי גְלִיָה בהיקף ממסר המוח השולט על האוזן התיכונה השמאלית (ראו דיאגרמת GNM של גזע המוח לעיל). תופעה זו אופיינית לתחילת חלקו השני של שלב התיקון (PCL-B). סריקת המוח מימין מראה את התקדמות תהליך התיקון. ברפואה הרגילה, מניחים בטעות שהצטברות תאי הגְלִיָה היא "גידול במוח".
בסריקות המוח, עם זאת, אפשר לראות כי תאי גְלִיָה מתחילים למלא את האיזור הכהה מן ההיקף כלפי פנים, בניגוד גמור לתאורית הסרטן (כולל "סרטן במוח"), הגורסת כי "תא סטוי" המתרבה ללא בקרה מביא להצטברות התאים ולהיווצרות של גידול מהמרכז החוצה.
