התפתחות עובּרית (אמבריולוגיה)

ד"ר האמר: "מדע האמבריולוגיה והידע שלנו על האבולוציה של האדם הם הבסיס לרפואה. אלו שני המקורות שחושפים בפנינו את טבעו של הסרטן ושל כל מה שנקרא ‘מחלות’ ".

שכבות הנבט העובריות

חיי האדם מתחילים כתא יחיד המכיל את כל ההוראות לגדילתו ולהתפתחותו. החל מחלוקת התאים הראשונה, העובר מתפתח לאשכול תאים הנקרא בלסטוציסט. בתם שבועיים לאחר ההתעברות, הבלסטוציסט מתחלק לשלוש שכבות הנבט העובריות: אנדודרם פנימי, אקטודרם חיצוני וביניהם מזודרם.

במהלך ההריון, משכבות הנבט העובריות מתפתחים את כל האיברים והרקמות של הגוף. במהלך תקופה זו, העובר הגדל עובר את כל השלבים האבולוציוניים החל מאורגניזם חד-תאי ועד לאדם שלם. אותם סוגי רקמות בכל האורגניזמים, כולל בעלי חיים וצמחים נובעות מאותן שלוש שכבות הנבט.

הערה: התיאוריה לפיה התפתחות העוברית (אונטוגנזה) מייצגת את ההיסטוריה האבולוציונית של כל האבות הקדמונים (פילוגנזה) נוסחה במאה ה-19 על ידי הביולוג הגרמני ארנסט הֶקֶל (Ernst Haeckel). מראשית המאה העשרים הופרך "החוק הביוגנטי" של הֶקֶל בחזיתות רבות. עבודתו המדעית של ד"ר האמר מציעה פרשנות חדשה ומורחבת לתיאוריה של הֶקֶל בכך שהיא מראה שההתפתחות האבולוציונית של האורגניזם האנושי, כולל המוח, מייצגת נושאי קונפליקט ביולוגי שהיוו בעבר שלבים אבולוציוניים. דבר המציע כי טענתו של הֶקֶל נכונה ביסודה.

אורגניזם הטבעת הקדום

מדעי הביולוגיה מלמדים אותנו כי צורות החיים הראשונות היו אורגניזמים טבעתיים המורכבים אך ורק ממעי. בשלב התפתחות מוקדם זה, הוושט הקדומה (Gullet), המכילה פתח יחיד ללוע ולחלחולת, שימשה הן לצריכת מזון והן לשחרור הפרשות (צואה). החלק הנכנס של תעלת המעי וויסת את הבליעה והעיכול, והחלק היוצא את ההפרשה (ראו תרשים).

בתמונה משמאל מוצג עובר אנושי בן חמישה ימים. צורת הטבעת עדיין ניכרת.

מבנה הטבעת במערכת העצבים ובמוח

המבנה של מערכת העצבים האוטונומית לפני הלידה מצביע גם הוא על המבנה הטבעתי הראשוני. בעוד העצבים הסימפתטיים מסודרים באמצע חוט השדרה, העצבים הפאראסימפתטיים (הווגוטוניים) ממוקמים בקצוות, בעיקר בבסיס המוח ובאזור העצה, דהיינו, קרוב ללוע ולפי הטבעת. מבנה זה מחזק את הקביעה שהחלקים הפאראסימפתטיים המחולקים היו בעבר מחוברים.

עלינו לדמות את התפתחות חוט השדרה ועמוד השדרה בהדרגה מהצוואר ( Cervical – C), חוליות החזה ( Thoracic – T), חוליות עמוד השדרה המותני (Lumbar – L) ועד עצם העצה (Sacrum – S); ראשית, בתצורה עגולה המקבילה לצורת הטבעת של המעי.

אנו יכולים להתייחס לחלק עליון ותחתון של עמוד השדרה רק לאחר שהושט נתפצלה. הגזעים הסימפתטיים, שהם שתי שרשראות ארוכות של עצבים בשני צידי החוליות, מאפשרים לסיבי עצב (נוירונים) להגיע אל עצבים שדרתיים שהם עליונים או תחתונים יחסית לחוליות השדרה מהם הם נובעים.

רקמות האנדודרם, הנשלטות מגזע המוח

בגזע המוח, החלק העתיק ביותר של המוח, מרכזי הבקרה של איברי תעלת העיכול מסודרים גם הם בסידור טבעתי, למטה בצד הימני ממסרי המוח של הפה והלוע (כולל בלוטת התריס, ובלוטות יותרת התריס), הוושט, הקיבה, פרנכימת הכבד, בלוטת הלבלב, התריסריון, המעי הדק, והרצף ממשיך נגד כיוון השעון עם ממסרי המוח של התוספתן, המעי העיוור, המעי הגס, פי הטבעת ושלפוחית השתן שבצד השמאלי של גזע המוח. המעבר מההמיספרה הימנית לשמאלית של גזע המוח תואם, ברמת האיבר למסתם האילֶאוצֶקָלי, הממוקם בין המעי הדק לבין המעי העיוור, שהוא החלק הראשון של המעי הגס.

איברים והרקמות הכוללים את נאדיות הריאה, האוזן התיכונה וחצוצרות השמע, בלוטות הדמעות, הדמית, הקשתית והגוף הריסני בעיניים, צינוריות האיסוף של הכליות, ליבת יותרת הכליה, הערמונית, הרחם והחצוצרות, בלוטות ברתולין, בלוטות סמגמה (אצל לא נימולים) וכן בלוטת יותרת המוח, בלוטת האצטרובל, ומקלעת הדמים, נבעו כולם מרקמת רירית המעי, ולכן הם נשלטים מגזע המוח.

הנתח במערכת העיכול

נתח (משהו, דבר, בלעז Morsel) הוא הכינוי למה שעובר או נדחף במערכת העיכול הקדומה כדי שהאורגניזם יוכל להיזון, והוא מתייחס לכל דבר שקיים בסביבת האורגניזם ונצרך על ידו כדי לתמוך בקיומו.

לכן, בדומה לתאי המעי המעכלים (על ידי הפרשה) וסופגים "נתח של מזון", נאדיות הריאה "סופגות" ו"מעכלות" "נתח של אוויר", האוזן התיכונה וחצוצרת השמע עוסקות ב"נתח של קול", בלוטות הדמעות והענבייה עוזרות להעביר "נתח של מראה" (נתח ויזואלי), וצינוריות איסוף השתן בכליות עוסקות ב"נתח של מים".

תגובת גזע המוח במהלך התב”מ

כל האיברים הנשלטים מגזע המוח נובעים משכבת הנבט אנדודרם, שהיא שכבת הנבט העוברית הראשונה והוותיקה ביותר. בגלל שמקור איברים אלו הוא ברירית המעי הקדום, הם בנויים מרקמת אפיתל המעי.

במקרה של קונפליקט ביולוגי, האיבר הרלוונטי עובר תהליך של שגשוג תאים בשלב הפעיל במטרה לסייע בפתרון הקונפליקט. בשלב התיקון, התאים הנוספים מוסרים ומסולקים בתהליך דלקתי המסתייע בפטריות וחיידקי שחפת.

פיצול האורגניזם הטבעתי

במהלך האבולוציה,האורגניזם הטבעתי התפצל במקום שבו התחבר סוף המעי אל הוושט הקדומה (Gullet), והפתח החדש התפתח להיות פי הטבעת של היום. החלק הנותר הפך בשלמותו לפה וללוע (ראו תרשים).

התרשים מימין מראה את המשך התפתחות העובר עד לצורתו הסופית, ומדגיש את שכבות הנבט העובריות לפי צבעיהן בתרשימי הרפואה החדשה.

הפיצול של המעי הטבעתי קרה בסוף מעגל המעי ממש לפני המחצית השמאלית של הושט הקדומה. דבר זה מסביר מדוע מרכז הבקרה של הפה והלוע מחולק בין שני ממסרים מוחיים הממוקמים באופן סימטרי בסמוך לקו האמצע של גזע המוח.

החצי הימני של הפה והלוע נשלט מממסר בצד הימני של גזע המוח שעדיין עוסק בהכנסת המזון ("נתח נכנס"), בעוד שהחצי השמאלי של הפה והלוע נשלט מממסר בצד השמאלי של גזע המוח, אשר, כיום, כבר לא מווסת את הפרשת הצואה (המנוהלת כיום מממסר פי הטבעת) אלא את רפלקס ההקאה (שתפקודו המעשי דומה לתפקוד של סילוק הצואה בוושט הקדומה). לכן העצבוב המקורי של החצי השמאלי של הושט הקדומה משרת כיום את המטרה הביולוגית של פליטת "נתח" שעלול לגרום נזק לאורגניזם (תכונת הפרשה).

מזודרם

המזודרם, שהתפתח לאחר שהחיים עברו ליבשה, נחלק לקבוצה ישנה וקבוצה חדשה יותר.

הערה: למרות שמבחינת מבנה הרקמה שכבת מזודרם היא שכבת נבט אחת, הרי שבגלל השוני המשמעותי בתגובת רקמות הקבוצה הישנה לעומת החדשה במהלך התוכנית הביולוגית, ברפואה החדשה אנו מכנים אותן ‘מזודרם ישן‘ ו‘מזודרם חדש‘ בהתאמה, ומתייחסים אליהן כאל שתי שכבות נבט שונות

מזודרם ישן

מהמזודרם הישן התפתחו רקמות כיסוי והגנה של הדרמיס (כולל גם את בלוטות החֶלב ובלוטות הזיעה), הצדר, הצפק, הפדר הגדול, קרום הלב, בלוטות החָלב בשד, מעטפת האשכים, ובלוטות העפעפיים. כל האיברים והרקמות שמקורם במזודרם הישן נשלטים מהמוחון (הצרבלום, המוח הקטן) שליד גזע המוח.

בעת קונפליקט ביולוגי, האיבר הרלוונטי מגיב עם שגשוג תאים בשלב הפעיל. ופירוק של תאים אלו בסיוע פטריות וחיידקים במהלך שלב התיקון.

מזודרם חדש

מהמזודרם החדש התפתחו העצמות (כולל מח העצם ותאי הדם), דנטין השן ומיטת השן (פריודונטיום), השרירים המשורטטים, הסחוס, הגידים, הרצועות, רקמת השומן, רקמת החיבור (כולל תאי נוירוגְלִיה ומיאלין), האנדוקרדיום (רפידת פנים הלב), שריר הלב ומסתמי הלב, כלי הדם (למעט כלי הדם הכליליים וחלקים של כלי הדם התת-בריחיים והתרדמניים), קרום המוח, כלי הלימפה וקשריות הלימפה, הטחול, השחלות, האשכים, הגוף המחילתי (חלק מהפין), פרנכימת הכליות, הקליפה של בלוטת יותרת הכליה (אדרנל), וחלקים מהגוף הזגוגי (בעין). כל האיברים והרקמות שמקורם במזודרם החדש נשלטים מהמדולה של קליפת המוח, השוכנת בעומק קליפת המוח.

בעת קונפליקט ביולוגי, אברים אלו מגיבים באובדן תאים ונמק במהלך השלב הפעיל. ובשיקום הרקמה בשלב התיקון, עם שגשוג תאים, בסיוע חיידקים, דלקת ובצקת.

היכולת של התא הראשוני להתחלק באמצעות מיטוזה, תוך יצירת תאים דיפלואידים, דהיינו, תאים המכילים שני סטים של כרומוזומים, הפכה לתכנית האב של המוח הישן (הכולל את גזע המוח ואת המוחון), והאיברים הנשלטים ממנו מגיבים תמיד בשגשוג תאים במהלך השלב הפעיל של הקונפליקט.

מה שמכונה חלוקת הפחתה (מיוזה – שבה מספר הכרומוזומים מצטמצם משני סטים של כרומוזומים לסט אחד – מדיפלואיד להפלואיד) הפכה להיות תוכנית האב של המוח החדש (הכולל את המדולה של קליפת המוח ואת קליפת המוח), והאיברים הנשלטים ממנו מגיבים באובדן תאים במהלך השלב הפעיל של הקונפליקט (ע"י נמק או כיב). התוכניות הביולוגיות המיוחדות חקוקות במבנה הגנטי של כל תא באורגניזם האנושי.

הערה: במקור, תוכניות ההישרדות הביולוגיות אלו הופעלו מ"מוח האיברים". עם העליה ההולכת וגדלה במורכבות של צורות החיים, התפתח "מוח ראש" שממנו מתוזמרת כל תוכנית ביולוגית מיוחדת. המעבר מ"מוח האיברים" ל"מוח הראש" מסביר מדוע, בהתאם להיגיון האבולוציוני, מרכזי הבקרה במוח מסודרים באותו סדר כמו האיברים בגוף

התפתחות רקמות שריר

השרירים החלקים של המעיים, המעי הגס הסיגמואידי והחלחולת (בחלקה העליון), סוגר החלחולת הפנימי, אגן הכליה, השופכנים, שלפוחית השתן, השופכה, הסוגר הפנימי של שלפוחית השתן, הוושט, הסמפונות, הגרון, הרחם, שריר הלב (עליות), כלי הדם סביב הלב (כולל עורקים כליליים, ורידים כליליים, וחלקים של אבי העורקים, עורקים תרדמניים, עורקים תת–בריחיים), כלי הלימפה, האישונים והשרירים הריסניים מקורם בשכבת הנבט אנדודרם.

השרירים החלקים נקראים כך מפני המראה חלק שלהם (ביחס לדוגמת הפסים של השרירים המשורטטים). שרירים אלו אינם רצוניים. הם מתכווצים בתנועת סחיטה סידרתית (תנועה פריסטלטית) המאפשרת להניע את "נתח המזון" (שרירי המעי), את "נתח הדם" (עליות הלב, כלי הדם), את "נתח האוויר" (שרירי הגרון, שרירי הסימפונות), את "נתח השתן" (אגן הכליה, השופכנים, שלפוחית השתן, השופכה, הסוגר הפנימי של שלפוחית השתן), את "נתח הזרע" (צינוריות הערמונית), ואת "נתח האור" (שרירי האישון) דרך המעברים הרלוונטיים בגוף.

השרירים החלקים נשלטים מהמוח התיכון, הממוקם בחלקו העליון של גזע המוח.

הערה: גם תאי הנבט הזכריים והנקביים נשלטים מהמוח התיכון.

בעת קונפליקט ביולוגי, השרירים הנשלטים מהמוח התיכון מגיבים בשגשוג תאים, מביא לעלייה במסת שריר ולמתח שריר מקומי מוגבר (היפרטונוס) במהלך השלב הפעיל. בשלב התיקון, השרירים נרפים. משבר התיקון (האפילפטי) מתבטא בפרכוסי שרירים. ברחם, תאי השריר הנוספים אינם מפורקים לאחר השלמת תהליך התיקון.

השרירים החלקים

מקורם של השרירים החלקים בגוף האדם הוא בשרירי המעיים שהניעו את המזון בתעלת הלוע-מעיים-שתן-חלחולת הקדומה של היצור הטבעתי.

השרירים המשורטטים

השרירים המשורטטים התפתחו בתקופה שבה נדרשו תפקודי שריר יעילים יותר. סיבי השריר הכיווניים יוצרים דוגמת קווים לאורכו, דבר המקנה לשרירים אלו את שמם.

שרירים משורטטים מרכיבים את שרירי השלד, שריר הלב (חדרים), העורקים הכליליים, הוורידים הכליליים, אבי העורקים, שרירי עורקי הצוואר והעורקים התת–בריחיים, כלי הדם, הלשון, הלסת, האוזן התיכונה, הסמפונות, הגרון, הסרעפת, הוושט, הקיבה (העקום הקטן), שוער הקיבה, פקעית התריסריון, צינוריות הלבלב, צינוריות המרה, כיס המרה, צוואר הרחם, סוגר צוואר הרחם, נרתיק, פי הטבעת, הסוגר הרקטלי החיצוני, אגן הכליה, שופכנים, שופכה, שלפוחית השתן, סוגר שלפוחית השתן החיצוני, שרירי העפעפיים, השרירים הריסניים והשרירים החוץ-עיניים. מקורם של כל השרירים המשורטטים הוא במזודרם החדש.

תפקודי השרירים המשורטטים נשלטים משני חלקים במוח:

התפקוד הטרופי (הזנה ותחזוקה) של השרירים המשורטטים נשלט מהמדולה המוחית.
התפקוד המוטורי (היכולת להניע את השרירים) נשלט מקליפת המוח המוטורית.

בעת קונפליקט ביולוגי, השרירים המושפעים מגיבים באובדן תאים ושיתוק שרירים במהלך השלב הפעיל. בשלב התיקון, השרירים נבנים מחדש ויכולת התנועה משתקמת. משבר התיקון (אפילפטי) מתבטא בהתכווצויות שרירים, עוויתות קצביות, ספאזם או עקצוץ בשרירים.

הערה: מנקודת מבט אבולוציונית, התכווצויות הטוני-קלוני במהלך הלידה הן שהפכו לתכנית האב עבור משבר התיקון של השרירים המשורטטים.

אקטודרם ואפיתל קשקשי

רקמת האפיתל קשקשי שמקורה בשכבת נבט עוברית חדשה, (אקטודרם), התפתחה להיות רפידה שכיסתה את כל חלל הלוע-חלחולת של האורגניזם הטבעתי הקדום, ונדדה הן לחלק הנכנס והן לחלק היוצא של המעי עוד בטרם נתפצלה הוושט הקדומה.

כיום, במהלך ההיריון, שכבת אקטודרם מתפתחת ביום השבעה-עשר לאחר ההפריה.

כל האיברים והרקמות שמקורם באקטודרם נשלטים מקליפת המוח. למעט תאי אלפא ותאי בטא של הלבלב, עצבי חוש הריח והתלמוס, אשר נשלטים מהדיאנצפלון (חלק מהמוח הגדול).

בעת קונפליקט ביולוגי, רקמת אקטודרם באיבר המושפע מגיבה בשלב הפעיל עם אובדן של תאים (ע"י התכייבות). בשלב התיקון, אובדן התאים משוקם בתהליך שיכול להסתייע בחיידקים, דלקת ובצקת.

הערה: בכמה מאיברים, רקמת האפיתל אינה מתכייבת בשלב הפעיל, אלא מגיבה עם שינוי ברמת התפקוד שלה. האוזן הפנימית (שבלול האוזן ואיבר שיווי המשקל), הרשתית והגוף הזגוגי, בעין, מגיבים לקונפליקט בהפחתת התפקוד של הרקמה, בעוד שעצבי מעטפת העצם (פריוסטיאום) מגיבים בהגברת תפקוד ורגישות יתר של הרקמה.

נקודת המוצא של נדידת תאי אקטודרם הייתה רירית האפיתל הקשקשי המכסה את מעטפת העצם במערות הפנים (הסינוסים). העצבים הרגישים באפיתל של רירית הסינוסים עוזרים בשיפור יכולת ההרחה, דבר המסייע להישרדות (להריח סכנה) כמו גם לרבייה (להריח זיווג אפשרי).

מרכזי הבקרה של מערות הפנים (הסינוסים) ממוקמים בתחתית המוח בבסיס הגולגולת. ממש באיזור בו קליפת המוח הקדם-מוטורית, מתחברת לקליפת המוח הבתר-סנסורית.

מעטפת העצם

מעטפת העצם (פריוסטאום) העוטפת את עצמות מערכת השלד היתה מכוסה בתחילה באפיתל קשקשי. לאחר שהשרירים, הרצועות, הגידים ושתי שכבות העור (הדרמיס והאפידרמיס) הקנו לעצמות כיסוי ותמיכה, שכבת האפיתל הקשקשי הקדום התנוונה (בהתפתחות העוברית, תהליך זה מתרחש במהלך השבועיים הראשונים של ההריון). מה שנותר כמעטפת עצם הוא רשת הרגישה מאוד של העצבים הפריוסטליים (הנשלטים מקליפת המוח הבתר-סנסורית).

הערה: האפיתל הקשקשי הקדום, (השוו לאפיתל הקשקשי הצעיר של האפידרמיס) עדיין מרפד כיום את מערות הפנים (סינוסים), מיטת השן (פריודונטיום), עטרת הדגדגן והעטרה של הפין. הממברנה הפריוסטלית עתירת העצבים של עטרת הפין/דגדגן, היא שארית של הפריוסטאום שכיסה את עצם הפין הקדומה (שעדיין קיימת אצל יונקים שונים).

תבנית רגישות רירית הוושט

הנדידה הקדומה של תאי אפיתל קשקשי מאיזור הלוע-חלחולת של היצור הטבעתי, אל תוך הכניסה של צינור המעי שלו, מסבירה מדוע ניתן כיום למצוא רפידה או רירית מרקמת אקטודרם:

בפה ובלוע, בצינוריות בלוטת הרוק, במערות הפנים (סינוסים), באמייל השן, בצינוריות הדמעות, בצינוריות בלוטת התריס ובצינוריות הלוע. כל הרקמות הללו נשלטות מקליפת המוח הסנסורית הקדם–מוטורית.
וגם בוושט (שני השלישים העליונים), בקיבה (העקום הקטן), בשוער הקיבה, בפקעית התריסריון, בצינוריות המרה וכיס המרה, בצינוריות הלבלב, בעורקים כליליים ובוורידים כליליים, באבי העורקים העולה, בעורקי הצוואר הפנימיים, בחלקים הפנימיים של העורקים התת-בריחיים, בסינוס הצווארי, ועל העטרה של הפין והדגדגן. כל הרקמות האלה נשלטות מקליפת המוח הבתר-סנסורית.

שתי קבוצות האיברים הנ"ל מגיבות לפי דפוס הרגישות של רירית הוושט הקדומה, המביא לרגישות יתר במהלך השלב הפעיל ובמשבר התיקון (המשבר האפילפטואידי), ותת רגישות של הרקמה במהלך שלב התיקון.

הערה: רקמת אקטודרם מגיבה לקונפליקט בהתכייבות ובתסמינים נוספים, ביניהם גם שינוי ברגישות הרקמה לתחושה במהלך השלב הפעיל. רגישות היתר או תת-הרגישות (אלחוש) ברקמה הם שקובעים אם הכיבים הנוצרים יגרמו לכאבים כבר בשלב הפעיל (ושוב במשבר התיקון), או שהכאב יתחיל רק עם פתרון הקונפליקט, וימשך לאורכו של שלב התיקון (עם אלחוש במהלך משבר התיקון).

מהצד השני, נדידת תאי האפיתל הקשקשי מהוושט הקדומה לתוך הצד היוצא (סופו של המעי) של יצור הטבעת הקדום, מסבירה מדוע רקמה אקטודרמלית מרפדת כיום איברים ורקמות של אגן הכליה, השופכנים, שלפוחית השתן, השופכה, פי הטבעת, הצינוריות הפריאנליות, וצוואר הרחם. כל הרקמות הללו נשלטות מקליפת המוח הבתר-סנסורית.

היוצאים מן הכלל של תבניות הרגישות

בעוד שאיברים הנ"ל, הנשלטים מקליפת המוח הקדם מוטורית והבתר סנסורית מגיבים על פי תבנית הרגישות של רירית הוושט, הרי שאברי מערכת השתן, המין והחלחולת מגיבים דוקא על פי תבנית הרגישות של העור החיצוני (ראו אקטודרם עור חיצוני להלן) האופיינית לאיברים הנשלטים מקליפת המוח הסנסורית.

הסיבה לחריגה זו נעוצה בניתוק העצבים התחושתיים והעצבוב המוטורי של כל מערכת השתן, המין והחלחולת בעת הפיצול של אורגניזם הטבעת, אשר חייב יצירת עצבוב מחדש, שנותב כעת דרך חוט השדרה (זו הסיבה שאיברים אלה משותקים כמצבי שיתוק של הגפיים התחתונות). עם העצבוב מחדש של איברים אלו, שוייכו גם הם לתבנית רגישות עור חיצוני.

במוח, האיברים מסודרים יפה זה לצד זה בצד השמאלי של קליפת המוח.

אקטודרם ותבנית הרגישות של העור החיצוני

לבסוף, משכבת הנבט האקטודרם נבע העור החיצוני (אפידרמיס) שכיסה את כל שכבת הדרמיס (עור תחתי, עור קוריום). אפיתל קשקשי שמקורו באקטודרם נדד מהעור החיצוני אל צינוריות החלב בשד, אל תעלת האוזן ואל חללי האף ודרכי הנשימה. הוא כיסה גם את החלק החיצוני של העיניים. זו הסיבה שאפיתל קשקשי נמצא במה שהיום הוא …

… האפידרמיס (כולל איברי המין החיצוניים והנרתיק), רפידת צינורות הערמונית, עור העפעפיים, רפידת צינוריות בלוטות העפעפיים, הלחמית, הקרנית, העדשה, רפידת צינורות החלב, האוזן החיצונית ותעלת השמע, רירית האף, רירית קנה הנשימה, רירית הגרון ומיתרי הקול, ורירית הסמפונות. כל הרקמות הללו נשלטות מקליפת המוח הסנסורית.

קבוצת איברים זו, יחד עם האיברים ממערכת השתן-מין-חלחולת מגיבה לפי דפוס הרגישות עור חיצוני (הנקרא כך בגלל הקשר שלו לעור החיצוני). דפוס רגישות זה מביא לתת רגישות במהלך השלב הפעיל ומשבר התיקון, ולרגישות יתר לתחושה במהלך שלב התיקון.

העצבוב המאוחר של האפידרמיס

עצמות השלד מעוצבבות דרך עמוד השדרה, על ידי העצבים הצוואריים השני עד הרביעי (C2 – C4). עצבוב שכבת הדרמיס (תת-העור) על ידי העצבים הצוואריים השני עד החמישי (C2 – C5), הוא כמעט מקביל לעצבוב של העצמות. מנגד, עצבוב האפידרמיס (עור חיצוני) נעשה על ידי העצבים הצוואריים החמישי עד השביעי (C5 – C7).

הסיבה לעצבוב השונה בין העצמות והאפידרמיס היא שהעצמות, שמקורן במזודרם החדש, התפתחו מוקדם הרבה יותר מאשר האפידרמיס שמוצאו בשכבת האקטודרם החיצונית של העור.

משמעות דפוסי הרגישות בקליפת המוח

דפוס הרגישות של העור החיצוני ודפוס הרגישות של רירית הושט מגיבים בצורה הפוכה לחלוטין האחד מהאחר. דפוס רגישות עור חיצוני מגיב באלחוש הרקמה בשלב הפעיל בעוד דפוס רגישות רירית הוושט מגיב עם כאב סנסורי (ראומטי) בשלב הפעיל

תגובה שונה זו של דפוסי הרגישות מסבירה מדוע, למשל, כיבי קיבה גורמים לכאב (היפראסתזיה) במהלך השלב הפעיל של הקונפליקט ופגיעה במעטפת העצם תביא לכאבים חזקים מאוד, ואילו כיב בפי הטבעת או בדרכי השתן אינו מורגש עקב אלחוש הרקמה (היפואסתזיה) במהלך השלב הפעיל.

דיאגרמת GNM זו, המציגה מבט בזאלי (מלמטה) על קליפת המוח, ממחישה כי קליפת המוח הסנסורית קדם-מוטורית וקליפת המוח הסנסורית פוסט-סנסורית (שביחד שולטות בכל האיברים שפועלים לפי תבנית הרגישות של רירית הושט הקדומה), ועל המערכת האורו-רקטלית והעצבים הפריאוסטליים) גדולות בשטחן במידה ניכרת מקליפת המוח הסנסורית ומקליפת המוח המוטורית.

קליפת המוח הסנסורית קדם–מוטורית וקליפת המוח הסנסורית פוסט–סנסורית היו במקור אזור סנסורי אחד גדול שהופרד מאוחר יותר על ידי הטריז המורכב מקליפת המוח הסנסורית וקליפת המוח המוטורית, ונותר מחובר רק בחלקה התחתון של קליפת המוח בבסיס הגולגולת.

התפתחות ראיה מוקדמת

הרשתית והגוף הזגוגי של העיניים מקורם באקטודרם, והם נשלטים מקליפת המוח הוויזואלית הממוקמת באונה העורפית בחלק האחורי של המוח. קליפת המוח הוויזואלית והאיברים הקשורים אליה התפתחו לפני קליפת המוח החושית והמוטורית.

בעת קונפליקט ביולוגי, הרקמה הנשלטת בקליפת המוח הויזואלית מגיבה עם אובדן תפקוד במהלך השלב הפעיל של הקונפליקט . בשלב התיקון, התפקוד של הרקמה משתקם וחוזר לנורמה.